ושאל עליה אם יש באבלות זו גדול הבית אלא שלא מצאו שם שהלך לבית הקברות לפקוד מקום הקבר ופירש בה שמכיון שלא יצא אלא לצרכי אבלות הרי הוא כמי שמצאו שם ואח״כ הקשה והתניא לעצמו ויראה לי שלא על זו של הלך לבית הקברות הוא שואלה אלא על עקר השמועה כלומר והא תניא שכל שבא ממקום אחר אפי׳ ממקום קרוב מונה לעצמו ומאחר שנשנית סתם אף בתוך שלשה הוא אומר כן ותירץ בה שסתמא כפירושה ולאחר שלשה היא אמורה וכדאמ׳ להו רבא לבני הצלבוני והוא שם משפחה ידועה אצלם דאתי בגו תלתא לימני בהדיהו לבתר תלתא לימני לנפשיה ואע״פ שלא הוזכר בה לא מקום קרוב ולא מקום רחוק על כרחך אתה מפרשה במקום קרוב אף זו אע״פ שמסתם נאמרה פירושה לאחר שלשה ולעולם אינו מונה עמהם לדעת חכמים אלא בבא ממקום קרוב ותוך שלשה ושיהא גדול הבית בבית או שיצא לצורך איזה דבר שמעניני אבלות:

ואח״כ היה בדעתו לשאת ולתת על דבריו של ר׳ שמעון אלא שעל ידי גלגול בני הצלבוני הפסיק בשמועה אחרת והוא שאמר אמ׳ להו רב לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפיכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו וענין זה הוא שבני מחוזא היו מוליכין מתיהם לארץ ישראל ולא היו כל הקרובים יכולין לילך אלא מלוין אותו מיל או יותר כפי רצונם וחוזרים ולמדם שאע״פ שלא יקבר המת עד זמן מרובה משעה שמחזירי׳ פניהם מן המת לשוב לבית יתחילו למנות אע״פ שהמלוים לא יתחילו למנות אלא משעת סתימת הגולל שבשעת קבורה ואפי׳ לא היתה שם סתימת ארון כגון שהוציאוהו במטה מונין משעת החזרת פניהם שהרי כל עצמו של ארון אין סתימתו נקראת סתימת הגולל עד שיהא בקבר:

ואח״כ חזר על דבריו של ר״ש במה שאמר אפי׳ בשביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם שכל שבעה לר״ש כשלשה לחכמים ואמר והוא שבא ומצא מנחמין אצלו כלומר שאם בא בשביעי אחר שכבר עבר מקצת היום ויצא האבל לחוץ והשלים אבלותו ודאי לעצמו הוא מונה הא כל שבא בשביעי אינו מונה עמהם אא״כ בא באותו מקצת היום שנוהג בו אבלות שענין האבל בביתו ומנחמים עדין אצלו ומ״מ אף לדעת ר׳ שמעון לגדול הבית הוא צריך שלא היה ר׳ שמעון מיקל בשביעי מה שלא הקלו חכמים תוך שלשה אלא מתוך שהשביעי מקצתו באבלות ומקצתו שלא באבלות היה מצריך לבא במקצת שבאבלות והוא ענין עמידת מנחמים אצלו שכל שבעה עד שיצא בא לחוץ בשביעי לא היו מנחמין זזים ממנו:

ושאל עוד בזו אם בא באותו רגע שבשביעי שזה רוצה לצאת וננערו המנחמי׳ לעמוד אלא שלא עמדו עדין אם נחשב אבלותו כנפסק אם לאו ונשארה בספק ולקולא ונמצא לדעתי שכל שבא בשביעי צריך שיהא גדול הבית בבית ושיהיו מנחמים אצלו וכל שיצא אפי׳ הלך לבית הקברות הואיל ונפסק אבלותו מונה לעצמו וכן אם הלך לבית הכנסת אע״פ שהמנחמים עתידין לחזור עמו לביתו שכל שיצא מביתו בשביעי נפסק אבלותו ואין עוד מלוין לנחם אלא לכבוד בעלמא הא קודם שביעי הלך לבית הקברות אינו הפקעת אבלות ומונה עמהן לדעת ר׳ שמעון ונפסקה הלכה כר׳ שמעון:

נמצא לפי מה שביארנו ששמועת והוא שיהיה גדול הבית בבית ושמועת הלך גדול הבית לבית הקברות אינו חוזר לדברי ר׳ שמעון ומפני זה נראה לי שלא הביאו גדולי הפוסקים בהלכותיהם וגדולי המחברים בחיבוריהם ענין גדול הבית והליכתו בבית הקברות והביאו שמועת בא ומצא מנחמי׳ אצלו ופירושו אצל גדול הבית ונמצא פסק הדברים כמו שכתבנוהו לגמרי:

נמצא לפי שיטתנו שר״ש לא חלק על דברי חכמים אלא בבא לאחר שלשה שכל תוך שבעה לר״ש כתוך שלשה לדברי חכמים אבל בענין גדול הבית והליכתו לבית הקברות מודה בהם ר׳ שמעון בכל תוך שבעה אא״כ בא בשביעי שאין הליכת בית הקברות מועלת כלום למנות עמהם הואיל ונפסק האבלות ולא הוצרכו גדולי הפוסקים להביא ענין גדול הבית שנכלל הוא במצא מנחמים אצלו וכן לא הביאו דין הלך לבית הקברות שהרי בשביעי אינו מועיל כלום אלא שאני חוזר ודן שהיה להם להביאו או ללמדנו בבא תוך ששה והליכתו לבית הקברות אינו מפקיע אבלותו שמונה עמהם ואם הלך לצרכי עצמו מונה לעצמו ובשביעי אף בהלך לבית הקברות מונה לעצמו:

ומתוך כך אני חוכך לומ׳ ולפרש שלר״ש בתוך ששה אף הלך לצרכי עצמו מונה עמהם לגדול הבית באבלות אנו צריכין ולא בביתו דוקא ואחר שכן לא הוצרכו דין הלך לבית הקברות שאפי׳ לצרכי עצמו כן ואף לחכמים אפשר לפרש כן וזה שתפשו לשון גדול הבית בבית אינו אלא שדברו בהוה או כלך לדרך זו שמא ר׳ שמעון אף בבא תוך ששה הוא מצריך מנחמים אצלו או שמא הלך לבית הקברות ודאי מנחמים אצלו והרי הוא נכלל במנחמים אצלו שאין דוקא מנחמים אצלו בבית ובאחת מאלו החלצנו גדולי הפוסקים ממה שהקשו עליהם רבים היאך לא הביא ענין גדול הבית בבית והליכתו לבית הקברות שאע״פ שלא נאמרו הדברים אלא לחכמים מדבריהם נשמע לר״ש שאחר שלשה לר׳ שמעון כתוך שלשה לחכמים כמו שפירשנו אלא שהם מתרצים שלא היה ר״ש מצריך גדול הבית כלל אלא מנחמים אצלו אף לקטן בהם וכן הלך במקום אחר אפי׳ לצרכו אין מפקיע את זה מלמנות עמהם ואומרים שכך הוא דעת גדולי הפוסקים שהדברים מתמיהים ליחס לר׳ שמעון קולא לאחר שלשה יותר ממה שהקלו חכמים בתוך שלשה וכן י״מ לר״ש שלא נאמר מנחמים אצלו דוקא אלא שעה הראויה למנחמים והוא קודם שעה שהאבלים רגילים לצאת בה בשביעי וא״כ הליכת האבל לבית הקברות לא מעלה ולא מוריד וכבר אתה מבין מתוך פירושין אלו מה שיצא לך לענין פסק כנגד מה שפסקנו:

כל מת שניתן לקבורה וקרוביו מלוין אותו התחלת מנין למי שמלוהו הוא משעת סתימת הגולל וכן אותם שנשארו בבית מונין למנין המלוין אפי׳ נשאר גדול הבית בבית מצד חולי או לאיזו סבה וי״א שאם נשאר גדול הבית בבית מונה הוא משהחזיר פניו וי״א שאף האחרים מונין עמו ואין דבריהם נראין:

היו מוליכין את המת ליקבר בעיר אחרת אותם ההולכים מונין משעת גמר קבורה והנשארין בבית מונין משעה שמחזירין פניהם מן המת ויש מי שאומ׳ שאף בנקבר בעיר אותם הנשארים מונין משיחזירו פניהם וכן יש חולקין בענין זה בדרכים אחרים כמו שנבאר בסמוך ומה שכתבנו נראה לנו כמו שהכרענו בפירושנו:

מי שידע כבר מיתת קרובו והוגדה לו במקומו ובא לו אח״כ למקום שמת קרובו להתאבל עם שאר האבלים הואיל ומתורת שמועה חל עליו אבלות קודם שיבא בכאן הרי הוא מונה לעצמו אפי׳ בא בתוך שלשה ויש חולקין בדבר ואין דבריהם נראין:

דברים אלו שרמזתי לך שיש בהם מחלקת אני צריך להעירך במה מחלקת זו תלויה כדי שתכריע על איזה שתרצה ומעתה אני צריך לחזור ולדון על מה שאמרו בסוגיא האמורה למעלה בהלך גדול הבית לבית הקברות שמצד בלבול הפירושין שבה יוצאין לנו הרבה דינין בהתחלת אבלות למי שהוא שם בשעת מיתה ודרך כלל הוי יודע תחלה שכל מת שניתן לקבורה וקרוביו מלוין אותו התחלת מנין למי שמלוהו הוא משעת סתימת הגולל ויש משתבשין לומר בסתימת הגולל זה שכל שמביאין אותו בארון סתימת הארון הוא סתימת הגולל ותמה על עצמך היאך יחול אבלות למי שטרוד בצרכי קבורה ומתוך כך צריך שתדע שאין סתימת הגולל אלא סתימה שבגמר קבורה והיא התחלת מנין אבלות לאותן שמלוין את המת אבל אותם שנשארו בבית י״א שמונין משיחזירו פניהם מן המת וי״א מסתימת הגולל שאחר המלוין הם נגררין אפי׳ נשאר גדול הבית בבית כמו שכתבנו וי״א שאף המלוין נגררין אחר הנשארים למנות עמהם אפי׳ לא נשאר שם גדול בבית ויש מודים לזו דוקא בשנשאר שם גדול הבית וכן נראה מתלמוד המערב ונמצא ענין זה סובב על חמשה דרכים הראשון שכלם מונין מסתימת ארון שבבית למי שמוליכין אותו בארון ומה שאמ׳ מכי מהדריתו אפיכו פירושו בהוציאוהו במטה וזה רחוק מבואר ההפסד כמו שכתבנו והשני הוא שכלם מונים מסתימת הגולל שבגמר קבורה על הדרך שפירשנו ענינה במסכת ברכות פרק שלישי (ברכות כ״ט:) והשלישי הוא שאותם שבבית מונים משיחזירו פניהם והמלוים משעת סתימת הגולל ואפי׳ נשאר גדול הבית בבית וזהו דעת גדולי הדורות שלפנינו והרביעי הוא שאותם שבבית מונים משיחזירו פניהם והמלוים אע״פ שלא חל עליהם אבלות עד סתימת הגולל חוזרים ומונין עם אותו שבבית אפי׳ לא נשאר שם גדול הבית ואפי׳ עם הנשים וזה רחוק אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר כן והחמישי הוא שמודים בכך ובלבד שבגדול הבית נשאר שם והוא דעת רוב גאונים ויראה לי לדעת זה שאפי׳ לא לוהו גדול הבית ואין אצלו החזרת פנים כגון שהיה חולה שמ״מ מונים הם עמו וראיות דרכים אלו תלויות בביאור הלך גדול הבית בבית הקברות שיש שכתב בביאור דבר זה הלך גדול הבית לבית הקברות שהתחיל ומנה בביתו מסתימת הגולל והלך לקבור את מתו ובא האחר כשחשיכה ועדין האבל בבית הקברות נמצא לדעת זה שאף המלוים מונים מסתימת ארון שבבית וי״מ הלך גדול הבית לבית הקברות אחר שבא מקבורתו והתחיל למנות בביתו חזר לפקוד את הקבר וי״מ בו הלך לבית הקברות ולא חל עליו אבלות עדין אם נגרר אחר הנשארים או שמא הואיל וגדול הבית הוא אינו מיטפל להם והעלה בה שמונה עמהם ומכאן אתה מבין לכל הדעות היאך הם מתפרשי׳ ועקר הדברים שכלם נגררין אחר המלוים הואיל ובעירו הוא נקבר כמו שכתבנו לדעת ראשון לדעת שלישית שכתבנו שאותם שבבית מונין משיחזירו פניהם והמלוים משעת סתימת הגולל ואפי׳ נשאר גדול הבית בבית בעלי שטה זו פי׳ הטעם מפני שלא אמרו מונה עמהם אלא במי שלא היה יודע כלום עד עכשו שבא ומצא גדול הבית בבית בשעה שחל עליו האבלות ולפיכך עולה במנינו אבל זה שהלך לקבור את המת שהיה יודע במיתת קרובו קודם שיבא בכאן ובדין חלה עליו אבלות בבית הקברות בסתימת הגולל האי כדיניה והאי כדיניה ומונה לעצמו הואיל ולא מצא גדול בשעה שחל עליו אבלות ומכת סברא זו ראינו לומר שלא נאמר דין מונה עמהם לבא ממקום קרוב ומוצא גדול בבית אלא למי שלא ידע עד שבא בבית שבשעה שחלה עליו אבלות מוצא גדול בבית אבל כל שהודיעוהו קודם שיבא לבית הואיל ולא מצאו בשעה שחל עליו אבלות מונה לעצמו ואם תמצא לומר הואיל וישנו בעיר באותה שעה כמצאו שם הוא מ״מ ידע בעיר אמרת והתחיל להתאבל והלך ביום שמעו או למחרתו לעיר שמת בה המת מונה לעצמו אע״פ שמצא גדול הבית בבית הואיל ולא היה אצל גדול הבית בשעה שחל עליו אבלות ויש חולקים אף לשטה זו לומ׳ שאע״פ שהמלוים אינם נגררים אחר הנשארים טעם הדבר מפני שסתימת הגולל עקר והחזרת פנים טפל ואין טפל בטל אצל העקר אבל השומע במקום אחר שאין שעת השמועה עקר הרי היא ראויה להיות טפלה לעקר האבלות הואיל ויש שם גדול הבית ובדברי גאונים מצינו שאם הוליכו את המת לבית הקברות ונשאר גדול הבית בבית ולא נסתם הגולל עד שחשכה הכל מונים עם הגדול שנשאר וא״כ כל שכן בשמע וחל עליו אבלות ואח״כ בא ומצא גדול הבית בבית ואע״פ שאף לסברא זו יש לומר שבשמועה הואיל וחל עליו אבלות שלא במקום גדול הבית אינו טפל לו שלא אמרוה אלא בהלך קטן לבית הקברות שהיה בבית בשעה שחל אבלות על הגדול ואלו התעכב כאן היה מונה עמו אבל שומע שלא היה עמו הואיל וחל עליו אבלות קודם שיבא בבית אינו טפל לו מ״מ בכל כיוצא בזה יש להקל אחר שמצא גדול הבית בבית:

וקצת מפרשים נסתפקו בהלך גדול הבית על דרך הפירושין שפירשנו תחלה ובא זה שלא ידע ולא מצא גדול הבית והתחיל להתאבל ותוך שלשה לביאתו הלך לו אצל גדול הבית במקום שהוא או שבא גדול הבית אצלו תוך שלשה לביאתו אם מונה לעצמו אם לאו וכן אם גדול ואחד מן האחים לא היו שם בשעת מיתה ונודע לגדול בשני ובא ונודע לאחר בשלישי ובא אם מונה עמו אם לאו ונראין דברים להקל בכלם:

מעיים שנקבו טרפה כמו שהתבאר במקומו ואפי׳ היתה ליחה סותמתן או אפי׳ שומן המעיין שעומד עליו בדוחק והוא הנקרא שירקא דמעינא אינה סתימה לענין זה וטרפה אע״פ שהחמירו חכמים בכל אבלות באבלות של אב ואם החמירו ביותר על כל המתים כלם אם רצה לדחוק את מטתו ר״ל למהר את הקבורה ושלא להרבות בהספד הרי זה משובח ובאב ואם הרי זה מגונה אא״כ היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו שכל כיוצא בזה אף על אביו ועל אמו הרי זה משובח אלא לכבוד אביו ואמו:

על כל המתים רצה ממעט בעסקיו ובסחורתו תוך שבעה רצה אינו ממעט שהרי עסק וסחורה אינם מלאכה על אביו ועל אמו ממעט אא״כ היה שם פסידא גדולה ולאחר שבעה אף לאב ואם אינו ממעט וי״א שאף לשאר מתים תוך ז׳ ממעט אבל על אב ואם לאחר ז׳ ממעט שלא ישכים ויעריב לחנותו כל ל׳ ובתלמוד המערב התבאר שאם היתה סחורתו גדולה שהוא צריך לצאת בה ממדינה למדינה אף על שאר מתים אסורה כל שלשים ובאב ואם עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך עמנו ואף באבל רבתי שנויה כן: